לפעמים בחיים דברים לא מתקדמים כמו שתכננו.
לפעמים אנחנו מרגישים תקועים במקום.
אנחנו מאוד רוצים להתקדם הלאה,לעשות לפרוח ולהצליח,אבל כאילו יש משהו שתוקע את הכל.
זה לעיתים אפילו מתסכל כשאנחנו מנסים ולא מצליחים.
זה מייצר תחושה של חוסר ודאות מהעתיד.
זה גורר אחריו רגשות של "הלקאה עצמית",של הרגשה כאילו אנחנו אולי סוג של כשלון.

הרבה פעמים גם אין נקודה שעליה אפשר "לשים את האצבע" ולומר זאת הסיבה לאי התקדמות- לחוסר ההצלחה.
סתם מן חוסר מזל שמוביל לרפיון ידים.

איך מטפלים בהרגשות הללו ???

אני חושב שאפשר למצוא את התשובה בפרשת השבוע.

פרשת השבוע מסכמת ומסיימת את הפרשיות הארוכות שעסקו במלאכת בנית המשכן וכליו.

בפסוקים האחרונים בפרשה התורה מתארת את תכלית המשכן,
"ויכס הענן את אהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן" -מהותו של המשכן מתגשמת בהשראת השכינה.

ואז..ממשיכה התורה ומפרטת דבר נוסף,
דבר שלכאורה אינו נראה כשייך למהותו של המשכן,אלא רק כפועל יוצא מהיותו של המשכן.

"ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל בכל מסעיהם".
ובפסוק אח"כ, "ואם לא יעלה הענן ולא יסעו עד יום העלותו".
הענן השוכן במשכן היה מסמן לבני ישראל מתי עליהם להמשיך במסע.

וכאן..אינני מבין.

אם נאמר שבהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל, מדוע יש צורך להוסיף שאם לא יעלה הענן ,הם לא יסעו ??
וכי זה לא ברור מאיליו ??
אם הם נוסעים רק כשהענן עולה,אז ברור שכשהענן לא עולה הם לא נוסעים,למה צריך לכתוב את זה ??

בני ישראל שואפים להגיע לארץ ישראל.
המדבר הוא הדרך שהם צריכים לעבור כדי להגיע לארץ ישראל.
כשמגיע הסימן לזוז ולהתקדם,בני ישראל עושים זאת בשמחה ובהתלהבות,הם חולמים על כך,הם רוצים להגיע לארץ המובטחת.
"ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל"

אבל מה קורה כשהענן לא עולה מעל המשכן,כשהם צריכים להישאר במקום ולא להתקדם,איך אז הם מרגישים?

כאן בדיוק התורה מגלה לנו שלא היה להם הבדל.
באותה הרגשה שהם נסעו כאשר עלה הענן,
באותה הרגשה הם היו גם כשהענן לא עלה והם צריכים עדיין להמתין,
"ואם לא יעלה הענן ולא יסעו.."
גם כשהם היו צריכים לחכות,גם כשהם רצו להמשיך ולהתקדם,אבל לא יכלו משום שהענן לא עלה
גם אז הם התנהלו באותו צורה כמו בשעה שהענן עלה שאז הם נסעו.

מבחינתם לא היה הבדל אם כרגע ממשיכים או עומדים במקום.
הקב"ה מחליט,ומה שהוא קובע מקובל עלינו.

אם יודעים שהכל מאיתו יתברך,אין תסכול ואין "הלקאה עצמית".

כשהתורה חוזרת ואומרת "ואם לא יעלה הענן ולא יסעו", אין כונת התורה לומר את החלק הטכני שכשהענן לא עלה ,הם לא נסעו.
שהרי זה כבר מובן ממה שנאמר קודם לכן "ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו".
התורה באה לומר שגם כשהם לא נסעו אלא המתינו וחיכו,הם היו באותה הרגשה כמו בשעה שנסעו.

המשכן מהותו הוא קשר עם הקב"ה.
הכרה שהקב"ה מנווט את דרכנו בכל רגע ורגע.
כשמתקדמים זה מהקב"ה
וגם כשדורכים במקום זה ממנו.
לא תמיד ישנה סיבה הנראית לעין.

"ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל…ואם לא יעלה הענן ולא יסעו…"
זה אינו רק פועל יוצא מהמשכן,זה חלק מהמהות של המשכן.
"ועשו לי משכן ושכנתי בתוכם"-כשהמשכן בתוכם,כשהם חיים עם בורא עולם,הם מרגישים שהכל ממנו.
אין הבדל אם מרגישים שמתקדמים או שמרגישים שעומדים במקום.
הכל ממנו.

מהילדים שלי הקטנים שמעתי משפט שמקורו כנראה מהגננת שנסתה למזער מריבות והעלבויות,
"מה שיוצא אני מרוצה "

סיפר לי פעיל שעובד שנים רבות עם ארגוני התשובה,שפעם אחת הוא שכר מתנ"ס באחת הערים בארץ כדי לנסות ולארגן ערב לאנשים שאינם שומרים תומ"צ.
הוא שכר את המקום,תלה מודעות,התקשר לאנשים והתרוצץ …
באותו ערב נפתחו ארובות השמים וגשם זלעפות ירד.
ישבתי באולם,אני והמרצה .אף אדם לא הגיע.

פתאום נפתחה הדלת ובחור צעיר נכנס לאולם.
עכשיו כבר היינו שלושה.
ביקשתי מהמרצה שיתחיל את ההרצאה,לפחות הוא לא ידבר לקירות.

כשהסתיימה ההרצאה,כך סיפר לי אותו פעיל,הייתי ממש מיואש.
טרחתי ,עמלתי,הוצאתי כספים ….
וכל זה בשביל בחור אחד שברח מיד בסיום ההרצאה ???

עברו מאז לא מעט שנים ,וערב אחד הזדמנתי לאחת הערים שבה נערך כנס גדול,ערב ארוך עם מיטב המרצים.

לפני שהסתיים הערב עלה מארגן הארוע לבמה וביקש לומר כמה מילים.
הוא סיפר שלפני שנים כשעדיין לא זכהלהכיר את בוראו ,הוא עבר ערב אחד ליד אחד המתנסים בעיר מגוריו,הוא פרט בדיוק היכן זה היה, וראה מודעה על הרצאה שצריכה להתקיים ממש באותה שעה.
זה היה ערב גשום וחורפי,ממילא לא היה לי מה לעשות ,אז החלטתי להיכנס.
כשנכנסתי שמתי לב שאני היחיד שנמצא באולם מלבד המרצה ועוד אחד שהסתובב שם.
רציתי לצאת,אבל…המרצה התחיל לדבר אז נשארתי.
האמת…לא מה שהוא אמר גרם לי לחזור בתשובה..
רק העובדה שהוא מוכן לדבר שעה וחצי ולהרצות בשביל אדם אחד,רק בשבילי,
כנראה שהוא באמת משוכנע במה שהוא אומר….
המשכתי ללכת לעוד הרצאות…
והנה היום זכיתי לארגן בעצמי,לא לאדם אחד אלא למאות אנשים.

אותו פעיל שסיפר לי את הסיפור,המשיך והוסיף.
'"לא האמנתי,פשוט לא האמנתי,זה היה אותו בחור מאותו ערב מייאש ומתסכל"

"ובהעלות הענן מעל המשכן יסעו בני ישראל…ואם לא יעלה הענן ולא יסעו…"
באותה הרגשה ממש.

אז תגידו ,אפשר להרגיש תקוע ??

שבת שלום.
חזק חזק ונתחזק.
אפרים אפשטיין.

להערות והארות אשמח גם במייל
[email protected]